<h1>הרוקח סימן שע"א</h1>
<h2>דף מו.</h2>
שהחיינו. רבי' י"בק משפיר' זצ"ל כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו. ועל כל דבר של שמחה והנאה לפרקי' ונהנה צריך לברך שהחיינו. בפרק בכל מערבין (דף מ') אומר זמן בשלשה רגלים שכתוב בהן אלה מועדי ה' מקראי קדש, צריך לברך על קדושת המועד הוא זמן שהחיינו. ומאחר שאפילו אין שופר ולא לולב ולא סוכה צריך זמן על קדושת היום צריך להזכיר על קדושת היום בפני עצמה ועל המצות בפני עצמה על שופר ועל לולב ועל סוכה. ובמס' סוכה בפ' לולב וערבה (דף מ"ו) ובמנחות בפ' התכלת (דף מ"ב) בשעת עשיית לולב וסוכה מברך שהחיינו דכתיב חג הסכות תעשה לך, ויליף לולב מסוכה אבל שופר לא כתיב עשייה. והטלית שבכל יום ויום אין זמן ולא בעשיית תפילין בפרק התכלת. ולא על מצה ומרור לפי שברכו בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה. ולא על העומר לפי שאינו אלא זכר בעלמא כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל, וגם אין היכר בימים. וי"ט שני מברכין ברגלים זמן כי היכי דלא לזלזלו ביה. וראש השנה שיש לימנות י' ימים מיום ראשון אין לומר זמן ביום שני והיא קדושה אחת. וחנוכה שקבעו ההדלקה מפני פך שמן כדאי' בפ' במה מדליקין (דף כ"א) קבעו זמן לילה ראשונה דהדלקה עושה מצוה. ועל ההלל אין מברך זמן שאין לברך זמן אלא על הגוף של מצוה שהיא באה מחמ' זמן כגון ימים טובים שמקריבין מוסיפין כדאמר בפ' אין נערכין (דף י"ג). פורים בקריאת מגילה בלילה מברך זמן כמו ההדלקה בחנוכה וקריאת המגילה פרסומי ניסא על כן מברך שהחיינו. על ביעור חמץ אין מברכין שהחיינו שאין היכר מצוה בלילה שהעיקר ביום, בפ' א' דפסחים אך ביום הראשון, ואחר שאכל חמץ אחר בדיקתו אין היכר עד ו' שעות. ואע"ג דבירושלמי דברכו' בפרק הרואה ובתוספתא דברכות העושה סוכה ולולב אומר זמן ולעשות, אין הלכה כן כדמשמע בפ' התכלת (דף מ"ב) דלא מברך לעשות. ומה שמברך על עשיית סוכה ולולב זמן שהיא מצוה הניכרת שיש לה לעשות מבעוד יום, אבל מצה שאין עשייתה היכר כי אם בשעה שאוכלה אבל בשאר הימים רשות ומאחר שבציקות של כותים או לא נשתמרה לשם מצה ממלא אדם כריסו מהם אין היכר בעשיית מצה. על בית חדש ועל כלים חדשים אמרי' בפרק הרואה (דף נ"ד) אומר שהחיינו שעל קיום מצות או משום הנאה הוא בעצמו מברך ולא לאחרים הלכך אינו מברך זמן על דבר שהוא בי' כדאיתא בפרק א' דכתובות ובמגילה בפ' הקורא את המגילה למפרע ומאחר שהיא באסיפת עם אין חייבין לברך ולא היא. ובפ' מנחות נקמצות ובברכות בפרק כיצד מברכין (דף ל"ז) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן בפ' א' דשחיטת חולין והגי' בחולין קטן אוכל ואינו חולק בפ' טבול יום (דף צ"ט) ויש לו הנאה בזה יאכל קטן דעלמא המגיע לשנים ולשערות אע"פ שמחוייב במצוה אין לו הנאה ואין שמחה ניכרת לא מברך זמן. מילה שקבוע לה זמן אינו מברך זמן שטרודים בתינוק, בפ' א' דכתובות לא קים ליה אם יצא מכלל נפל, והזמן שהוא פחות מל' אינו חשוב לכך אינו מברך זמן על המילה כי אם על הפדיון. ובפ' הרואה הרואה את חבירו לשלשים יום מברך שהחיינו, לכך בפדיון הבן היו נוהגין שמחות ועל שמחות תיקנו שהחיינו כמו הרגלים. ולא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים כדאמרי' בשלהי תענית (דף כ"ו) ובפ' יש נוחלין (דף קכ"א) ובירושלמי דראש השנה ישראל מגלחין ורוחצין ולובשין לבנים בערב ראש השנה שהן זכאין בדין. קנה כלים, ירושלמי אפי' שחקים כאילו חדשים לו צריך לברך. ולומר זמן רשות כההיא דפ' בכל מערבין אפי' אקרא חדתא שהיא חשובה עליו. וכן על שמן שבא"י מברך בורא שמן ארצנו דחביבא ליה בפ' כיצד מברכין (דף מ"ג), וכבן זומא כשראה אוכלוסא בהר הבית בירך ברוך שברא כל אלו לשמשו, הרי לפי הנאת האדם צריך לברך. והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו. ולמה ג"פ שהחיינו וקיימנו והגיענו, כנגד הללי נפשי את ה'. אהללה ה' בחיי. אזמרה לאלהי בעודי.
